תשובה כפולה / שיג ושיח פרשת ניצבים

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה – כלומר לקראת עשרת ימי תשובה. התשובה היא מצוותם הגדולה של ימים אלה – אך היכן נמצאת מצווה זאת בתורה? שמא בפרשת ניצבים עצמה? בזאת נחלקו שניים מגדולי חכמינו בימי הביניים, הרמב"ם והרמב"ן. הנה עמדתו של הרמב"ם:

כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא. שנאמר, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה', ו-ז). זה וידוי דברים. וּוידוי זה מצוַת עשה.

כיצד מתוודה? אומר, "אנא ה', חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". זה הוא עיקרו של וידוי; וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה, הרי זה משובח.[1]

מקור התשובה על פי הרמב"ם במקדש ובקורבנות, ובפרט בקורבנות החטאת והאשם למיניהם. חלק מטקס ההקרבה היה וידוי מילולי מפי החוטא. נוסח עיקר הווידוי, המעיד על כנותו, כולל הכרה בחטא ("חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך"), חרטה ובושה ("והרי ניחמתי ובושתי במעשיי"), וקבלה לעתיד ("ולעולם איני חוזר לדבר זה"). אלה הם רכיבי היסוד של התשובה.

התהיות עולות מיד. אם התשובה קשורה למערכת הקורבנות, האם היא נעלמה עם חורבן הבית? האם אין תשובה מחוץ למקדש? ובחוץ לארץ? הרמב"ם עונה על כך ב'ספר המצוות' שלו, במצוות עשה ע"ג. שם הוא מצטט את מדרש ההלכה מכילתא ומראה שהווידוי הוא מצווה בפני עצמה, הנוהגת גם כיום, באין קורבנות ומקדש. וידוי הדברים הוא המעשה החיצוני; התשובה היא התהליך הנפשי התואם.

הרמב"ן מאתר את מקורה של מצוות התשובה במקום אחר לגמרי: בפרשת ניצבים. משסיים משה לפרט את סעיפי הברית ואת הברכות והקללות הנלוות, אמר כך:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ… וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה. כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים ל', א-י).

ומיד, בפסוק הבא, המשיך ואמר: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (שם יא). איזו מצווה? הרמב"ן עונה: מצוות התשובה. מניין לו? מהפסוקים הקודמים. שבע פעמים חוזרת התורה בפרשייה קצרה זו על השורש שו"ב (אחת מהן בביטוי הכפול "ושב… את שבותך"). חזרה על מילה שבע פעמים בפסקה היא דרך שכיחה בתורה לסמן אותה כמילת המפתח. [1] כך זיהה הרמב"ן את התשובה כנושא הפִּסקה. מה מובנה של התשובה כאן?

נתחיל דווקא במילה המציינת את מה שעושים תשובה בעקבותיו. המילה "חטא" מובנה בתורה רחב מהמובן המשמש בימינו, הפרה של ציווי או הלכה. ה"חטא" במקרא קשור גם למה שאנו מציינים כיום בפועל "החטיא": חטא הוא מעשה שנעשה במקום הלא נכון. גם המילה "עבירה" נושאת משמעות זאת: העובר עבירה חוצה את הגבול, נכנס לתחום אסור.

מכאן יובן לנו מדוע העונש היסודי בתורה על חטא הוא גלות. אדם וחוה גלו מגן עדן אחרי שחטאו. קין שרצח את אחיו נידון להיות נע ונד בגלות מתמדת. אנו אומרים בתפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". היות שהחטא הוא מעשה במקום הלא נכון, תוצאתו היא הימצאות במקום הלא נכון: בגלות, כלומר לא בבית. החטא מנכַּר. הוא מרחיק אותנו מאלוהים, ובעטיו אנו מורחקים מהמקום שרצוי לנו להיות בו, מהמקום שאנו שייכים אליו. אנו נעשים נוכרים. זרים.

הרי לנו יסוד משמעותה של המילה "תשובה", הבאה לידי ביטוי בהיר במיוחד בפרשתנו אך מזדהרת מכל ספרות הנבואה. תשובה היא שיבה, חזרה אל המקום הנכון; לתשובה יש ממד גיאוגרפי וממד רוחני, והם דבוקים יחדיו לבלי הפרד. התשובה היא, בעת ובעונה אחת, שיבה גיאוגרפית אל הארץ ושיבה רוחנית אל אלוהים. התשובה היא חזרה הביתה – בשני ממדים.

מרחק רב מצוי אפוא בין תפיסות התשובה של הרמב"ם והרמב"ן. בעיני הרמב"ם, החטא והתשובה הם חלק מ"תורת הכוהנים". מקומם הראשוני הוא במקדש ובעבודתו. בימי המקרא, אם אדם או קבוצה חטאו הם הביאו קורבן, וכביטוי לחרטתם התוודו על חטאתם. הדוגמה העילאית לכך היא עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור, כאשר הוא כיפר "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז, יז).

לעומת זאת, בעיני הרמב"ן החטא והתשובה הם חלק מהמהלך הגדול של ההיסטוריה היהודית. לא לתורת הכוהנים הם שייכים, אלא לתורת הנביאים: אלו ששמעו את קול ה' מכוון את ההיסטוריה, שהזהירו את העם כי אם יעשה, כציבור, את הרע בעיני ה', יבואו חורבן וגלות – ומשבאה הגלות שקדו להזכיר לעם את ייעודו, כהכנה לשיבתו אל הארץ.

כל מעשה-תשובה של היחיד הוא זעיר-אנפין של תבנית היסטורית גדולה זו. התשובה במובן זה אינה כַּפּרה אלא  שִׁיבה הביתה; הבדל דק, ועדיין הבדל. אין היא נוגעת למקדש כי אם לקולו של ה' השואל אותנו "אייכּה" בתוך המאורעות הקורים לנו – כיחידים וכאומה.

בתודעה הכוהנית, החטא נחווה בראש ובראשונה כאשמה; ואילו בתודעה הנבואית, כניכור.[2] אצל הכוהן, התשובה נקשרת מיידית לקורבן; אצל הנביא היא מתבטאת בשינוי התנהגותי, שיבה לדרך הישר, ומובילה לריפוי ולשיקום. אצל הכוהן, מילות המפתח הן כפרה וטהרה; אצל הנביא, תשובה ורפואה. שפת הכוהנים ושפת הנביאים משתמשות שתיהן בשורש סל"ח. אבל בתורת הכוהנים, בספר ויקרא ובפרקי עבודת הקורבנות בספר במדבר, הפועל מופיע אך ורק בבניין נִפְעל הסָביל: וְנִסְלַח; ואילו בספרות הנביאים הוא מופיע תמיד בבניין פָּעַל: ה' סולח. לדידו של הכוהן, הכפרה נוגעת בעיקר ליחידים, ואילו אצל הנביא (כגון בדברי משה בפרשתנו) רווחת ההתייחסות לעם כמכלול. היחיד חוטא וחוזר בתשובה; האומה גוֹלה ושָׁבה.

איך מפרש הרמב"ם את הפסקה בפרשת ניצבים, זו שהרמב"ן ראה כמקורה של מצוות התשובה? הוא קורא אותה לא כמצווה אלא כנבואה וכהבטחה. כך הוא מסביר ב"הלכות תשובה" שלו, תוך ציטוט פסוקינו:

כל הנביאים כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ".[3]

שורש המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן מצוי בתקופת הגאונים, כשלוש מאות שנה לפני ימיהם; רב חפץ בן יצליח קרא את הפסוקים כפי שקראם לימים הרמב"ן, ואילו רב שמואל בן חופני – כמו הרמב"ם.[4]

וכולם צודקים. כי הכוהן והנביא אינם מתנגשים. אלה הם שני קולות בשיחה אחת, שתי נקודות מבט על מציאות מורכבת. כאשר נחרב בית שני, כשכבר לא היו לא נבואה ולא כהונה מתפקדות, התמזגו שתי המסורות יחדיו אל מוסד התשובה שאנו מכירים כיום.

הדבר בולט ביום הכיפורים. שתי המסורות נשזרות בו. מצד אחד, סדר יום הכיפורים בימינו מקיים זיקות עזות לעבודת היום במקדש. אנו קוראים את פרטי סדר העבודה של הכוהן הגדול, בתפילת מוסף. אנו מתוודים בכמה אופנים. בערב יום כיפור אנו נותנים צדקה, שיש בה משום תחליף להקרבת קורבנות. אך מן הצד השני, אנו קוראים ביום זה בנבואות התשובה הגדולות, שחלקן אף מדגישות שהקורבנות ואפילו הצום והתפילה אינם עיקר. בשחרית אנו קוראים בישעיהו (בפרקים נז-נח), המדגיש שאין ערך למעשים חיצוניים שאין עמם תיקון מוסרי:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ – הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת; כִּי תִרְאֶה עָרֹם –וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נ"ח, ה-ז).

בתפילת מנחה אנו קוראים דוגמה נוספת, ארוכה, לקריאה נבואית לתשובה: את ספר יונה. תפילת נעילה נחתמת בקריאת "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" שבע פעמים, כקריאה הנרגשת אשר קרא קהל ישראל בשיאו של אחד העימותים הנבואיים המרשימים במקרא, בין אליהו לנביאי הבעל בהר הכרמל (מלכים א' יח, לט). שתי נקודות מבט שונות, הכהונה והנבואה, נמסכו יחדיו במחזור התפילה שלנו – והרי זה פלא: שום תפר גלוי לא נותר לצרום את העין.

התשובה היא אם כן שני דברים: חוויה דתית-מטפיזית של חטא וכפרה (רמב"ם), ודרמה מוסרית-היסטורית של גלות ושיבה (רמב"ן). לאורך כמעט אלפיים שנה שלטה בכיפה המטפורה הראשונה, ואילו האחרונה נותרה בירכתי במת התודעה כזיכרון רחוק וכתקווה דתית. לא היו לא מקדש ולא נביאים, אבל למקדש היה תחליף בדמות מקדש-המעט, בית הכנסת, ואילו לנביא לא היה תחליף ממשי משרחק ישראל מעל אדמתו.

בדורותינו השתנו פני הדברים. בני ישראל שבו לארץ ישראל. הריבונות היהודית התחדשה. הבטחתם של הנביאים התגשמה בתום אלפי שנים. היבט אחד של ה"תשובה" הנבואית כפולת הפנים התממש ברובו, הלוא הוא ההיבט הגיאוגרפי. והיות שהתורה הצמידה היבט זה להיבט הרוחני, אתגר גדול בפנינו: התשובה אל אמונת ה', עוד מחכה למימושה המלא. רבים מן היהודים שבו לבית האמונה, אך העם כמכלול לא שב. זוהי קריאה אלינו ואל ילדינו. דברי הנביאים, שמעולם לא חדלו להפעימנו, מזדקרים לעינינו עתה ביתר עוז. איננו יודעים איך יתגשמו, אך אנו יודעים כי יתגשמו. כי ה' הבטיחנו, בפי משה, שישראל ישוב אל אלוהיו כאשר ישוב אל ארצו ואל מדינתו.

עם ישראל שב אל הארץ. השמיים קוראים לנו עכשיו לשוב אל אמונתנו.

[1]משנה תורה, הלכות תשובה א, א.

[1] לפעמים שלוש פעמים או חמש פעמים, או כפולות של מספרים אלה; אך חזרה שבע פעמים היא השכיחה ביותר.

[2] "ניכור" נעשה מילת מפתח בניאו-מרקסיזם, כתסמין של הקפיטליזם בעידן התעשייתי – ובאקזיסטנציאליזם, כסימנו של הקיום ה"לא אותנטי". ביהדות הוא נתפס בהקשר מוסרי יותר, כביטוי לייסורי מצפון, לידיעה שלא פעלנו כראוי.

[3] משנה תורה, הלכות תשובה ז, ה.

[4] אוצר הגאונים, סנהדרין תקיד.